<h1>ספר אהל מועד שער הברכות דרך שמיני</h1>
<h2>דף מו:</h2>
ת"ח קודם לברך לפני כהן שאינו חכם ואם לא קדם חייב מיתה. אותו ת"ח וכהן ת"ח מצוה להקדימו וכן אם הם שוים ופי' הרא"ה דלאו דוקא שוין אלא כל היכא דלא עדיף מיניה כולי האי דאיכא למיחש לכבוד תורתו כהן עדיף. כל הנוטל ידיו באחרונה הוא מזומן לברכה דבעינן תכף לנט"י ברכה וכל שהוא מה' אחרונים דיו בכך. ב"ה בוצע ואורח מברך אם הוא הגון בעיני ב"ה מברך כדי שיברך לבעה"ב. מהו מברך כולל בברכה רביעית יה"ר שלא יבוש בעה"ב זה בעוה"ז ולא בעולם הבא ויצלח מאד בכל נכסיו ויהיו נכסיו מצליחין וקרובים לעיר ואל יזדמן לפניו שום דבר חטא והרהור עבירה ועון ואל ישלוט שטן במעשה ידיו מעתה ועד עולם. ואם האורח אינו הגון או שנסתפק בעה"ב אם הוא הגון אומ' ראב"ד שבעה"ב מעביר ממנו הברכה. בבית האבל אומר אחר ברכת הטוב והמטיב ברוך המלך חי הטוב והמטיב דיין האמת ושופט בצדק ושליט בכל מעשיו שאנחנו עבדיו ועמו ובכל אנחנו חייבין להודות לו ולברכו הוא ברחמיו יגדור פרצותינו ופרצות כל עמו ישראל, הרחמן וגו'. אע"פ שאמרו גדול העונה אמן יותר מן המברך ממהרין מן השמים שכר המברך. וגדול שהרשה לברך לקטן אין לו לסרב אלא מצוה לחטוף ולברך. והואיל שהמברך עדיף ראוי לכל אדם לנהוג כבוד לחבירו ויחשוב כי אולי הוא גדול ממנו ביראה או במדות ויטול ממנו רשות לברך.
<h2>דף מח:</h2>
ת"ר סדר בהמ"ז כך הוא ראשונה ברכת הזן וזאת הברכה תיקן להם משה לישראל בשעה שירד להם המן, שניה ברכת הארץ ותקנה יהושע כשנכנסו לארץ, שלישית בונה ירוש' וזאת הברכה דוד ושלמה תקנוה, רביעית הטוב והמטיב וזאת ביבנה תקנוה. ואע"ג דברכות הנז' אשר תקנו נביאים הנזכרים מן התורה הם, נוסח שלהם תקנו אלו הנזכרים. ובהמ"ז ושאר הברכות נאמרות בכל לשון דאמרי' בגמ' מנימין רעיא כרך ריפתא בתר דאכיל אמר בריך רחמנא מלכא מרי' דהאי פיתא יצא ידי ברכה ראשונה, ולמדנו מכאן דאע"ג דלא אמרה הברכה בנוסח שתקנו חכמים יצא י"ח ואע"פ [שאמרה] בלשון חול. ת"ר בשבת מתחיל בנחמה ומסיים בנחמה, פי' שיאמר ברוך מנחם עמו ישראל בבנין ירוש' ורצה והחליצינו. וכת' הגאון רי"ת מתחיל בנחמה שאומר נחמינו ה' אלקינו, ורשב"א מכריע כפי' הרש"י שאומר שכל שמתחיל רחם או נחמינו קרי ליה נחמה ואומר שהרמב"ן היה נוהג להתחיל בה רחם ה' אלקינו ואפי' בשבת כדברי הרש"י. ונר' לע"ד כדברי הגאון רי"ת מדאמרי' מתחיל בנחמה ואומר קדושת היום באמצע וכדברי אם אותה דרחם קרי נחמה הו"ל למימר קדושת היום באמצע נחמה כדאמרי' גבי הבדלה ואומר הבדלה בחונן הדעת. ועוד שבכל מקום קרי לה בונה ירושלים כדאמרי' כל שלא אמר מלכות ב"ד בבונה ירוש' והכא קרי לה נחמה. כת' ראב"ד דאפשר ששינוי המטבע מפני השבת שדומה לעוה"ב שהוא נחמה לישראל.
<h2>דף מט.</h2>
כל שלא אמר ארץ חמדה טובה ורחבה ברית ותורה ומלכות ב"ד בבונה ירוש' לא יצא וצריך להקדים ברית לתורה וצ"ל הודאה תחילה וסוף. אמר הרא"ה דלא יצא דאמרינן לאו דוקא אלא לא יצא כראוי אבל לא מהדרינן ליה והיינו דלא אהדריה ר"ש לר"ח דלא אדכר. נשים ועבדים אין מזכירין ברית ותורה אבל צריכים הם לומר ברכת הארץ אלא שהעבדים אומ' על שהנחלת את ישראל. ומיהו הר"מ פסק כירוש' דאמר דגר אפי' אין אמו מישראל מביא וקורא משום דכתי' אב המון גוים נתתיך, ואומ' אלקינו ואלקי אבותינו ואפי' בבהמ"ז ואצ"ל כשמתפלל. ויש מי שכת' דהואיל וספק הוא אם נשים ועבדים חייבים בבהמ"ז מן התורה לפי' אינן מוציאין אלא למי שאינו חייב מה"ת כמי שלא אכל שיעור. בברכת רחם אין חותמין מושיע ישראל ובונה ירושלים לפי שאין חותמין בשנים מפני שאין עושין מצות חבילות, חבילות אבל בברכות הארץ חותמין על הארץ ועל המזון שפי' על הארץ שעושה מזון ואין בזה חתימה בשתים. ואין אומרים בברכת רחם הקם מלכותך ולא אבינו מלכינו אלא אבינו רועינו זונינו משום דבונה ירוש' אין בה מלכות שמים וכ"כ אהר"א והרמב"ן והרשב"א.
בנוסח הטוב והמטיב תקנו ג' מלכיות ג' טובות ג' גמולות וזהו הנוסח שלה בא"י האל אבינו מלכנו אדירנו בוראנו גואלינו קדושנו קדוש יעקב רועינו רועה ישראל המלך הטוב והמטיב לכל שבכל יום ויום הוא מטיב לנו הוא הטיב לנו הוא גומלנו הוא גמלנו הוא יגמלנו לעד חן וחסד ורחמים. ואינו אומר תתברך לעד אחר שאמר ברוך למה יאמר תתברך (ויורנו) [ומאחר] שניתנו הרוגי ביתר לקבורה תקנו ברכה זו, ותקנום על היין ועל התפילה (לא) מפני הכרם של אדריינוס שהיתה לו בין טבריה לצפורי וצוה להקיף אותה מהרוגי ביתר. והטוב והמטיב אינם מחשבון שלש הטבות כי הם על הרוגי ביתר נתקנו ע"כ אומר אחר יטיב לנו והוא הטיב לנו והוא מטיב לנו.
טעה בשבת ולא הזכיר של שבת בברהמ"ז אם פתח הטוב והמטיב חוזר לראש בונה ירוש' וכ"כ אהר"א והרא"ה, אך רבותי' הצרפתים והרש"י והר"מ אומרים שחוזר לתחילת ברהמ"ז. ואם נזכר קודם שיפתח בהטוב והמטיב אומ' ברוך אשר נתן שבתות למנוחה לעמו ישראל בא"י מקדש השבת. ואם ביו"ט טעה ולא אמר בברכת רחם יעלה ויבא אם נזכר קודם שפתח הטוב והמטיב אומר ברוך אשר נתן ימים טובים לעמו ישראל לששון ולשמחה בא"י מקדש ישראל והזמנים. טעה בר"ח אומר ברוך אשר נתן ר"ח לעמו ישראל לזכרון ואין בה חתימה דהאי דר"ח לא חשיבא כוליה האי שמחה. ואם לא נזכר בר"ח עד שפתח הטוב והמטיב אינו חוזר, ולא דמי לתפילה דהתם אינו יכול לפטור עצמו אבל בברהמ"ז שיכול לפטור עצמו ממנה בר"ח שאם לא ירצה לא יאכל פת אין מחזירין אותו וה"ה לחש"מ, אבל ביו"ט נחלקו הגדולים וי"א שאינו צריך לפת חוץ מלילה ראשונה של פסח וסוכות, ור"א אומ' אף ביו"ט צריך פת כמו בשבת וצריך לחזור בכל הסעודות וכן פסק הרא"ה. ורשב"א פסק שאם רצה אינו אוכל פת ביו"ט, ובסעודה ג' של שבת אומר ר"ת שאינה צריכה פת, בשבת שחל בו ר"ח ולא הזכיר שבת ולא ר"ח כולל ואומ' ברוך שנתן שבתות למנוחה ור"ח לכפרה לאות ולברית בא"י מקדש השבת ואינו מזכיר ר"ח בחתימה, כתבו בתוס' דברים הללו בשם ומלכות הן, ודעת ר"א אינו כן שנסתפק אם הזכיר של ר"ח אינו חוזר.
<h2>דף נא.</h2>
ברהמ"ז נחלקו כל הפוסקים אם טעונה כוס אם לאו והגאון רי"ת ור"מ אומ' דאינה טעונה כוס וכ"ן דעת ר"א, ורז"ה אומר שטעונה כוס. ורמב"ן וסיעתו הכריעו שאין אדם חייב לחזור אחר כוס של ברכה כדרך שמחזירין על שאר מצות וכמו שמחזירין על יין לקידוש והבדלה, אבל למצוה מן המובחר ד"ה הוא שטעונה כוס הילכך כל שיש לו יין טעונה כוס. כוס של ברכה טעמו פגמו ואפי' חבית גדולה נפסלת בפגימתה, וכן מים שטעמן אין מוזגין מהם כוס של ברכה, וקידוש והבדלה דינם כן. כוס של ברכה טעון שיעור רביעית כדי שיוכל לשתות, ומשקל רביעית אלף ושש מאות ושמונים גרגרי שעורים שיעור רביעית בינונית. על כל יין מברכין בהמ"ז חוץ מיין שטעמו חומץ שאחר הטעם אנו הולכים. נתן מים בשמרים ויצאו המים ושיעור בחלק רביעית יותר יין הוא ומברך, ועל קונדיטון מברכין עליו וכן ביין מבושל. אע"פ ששיעור ברכה הוא רביעית צריך למלאות הכוס כמו שנתבאר, ואם עשה כן זוכה ונוחל העה"ז והעה"ב שנ' ומלא ברכת ה' ים ודרום ירשה. אמרי' כל המברך על כוס מלא נותנין לו נחלה בלא מצרים שנ' ומלא ברכת ה' וכו'.
המסובין אין מסיחין על כוס של ברכה אלא יתנו לב לשמוע ולענות אמן. ויש מחמירין יותר ומפרשי' אין מסיחין משיאחז אותו הכוס עד שיברך. אע"פ שנאמרו יו"ד דברים על כוס של בהמ"ז אנו אין לנו אלא ד', חי מלא שטיפה והדחה, חי שנותנו בכלי חי עד שמסיים ברכת הארץ ובברכת הארץ מוסיף לתוכו מים פי' שהיא ברכת שובע. ובס' הישר מפ' חי שלא יהא כוס של ברכה שבור דהא אשכחן שם מיתה בכלים. וי"מ חי פ' ריסק"ו וזהו סמוך מה שהוציאו מן החבית. וי"מ חי למעוטי מבושל, ושטיפה מבפנים, והדחה מבחוץ סימן לד' חמש"ה.
<h2>דף נג:</h2>
מי שאכל ונסתפק אם בירך בהמ"ז או ששכח ולא בירך אם לא נתעכל המזון מברך במקום שנזכר דבדיעבד לא מטרחינן ליה לחזור למקום שאכל דאם נתעכל המזון לא יברך דהיאך יברך והוא תאב לאכול, כמה הוא שיעור עיכול כל זמן שאינו רעב מחמת אותה אכילה, דברים אלו לא נאמרו אלא בשוכח אבל במזיד חוזר למקומו ומברך, דעת רש"י שיין וז' מינין הכתובים בתורה טעונין לכתחילה ברכה לאחריהן במקומן אבל מים ושאר פירות חוץ מז' המינין אינן טעונין ברכה לאחריהן במקומן, והגאון רי"ת ור"ח אומרים דפת ומיני דגן לבד הם שטעונין ברכה לאחריהן במקומן. מי שאוכל או שותה שום דבר הטעון ברכה ואחר שינה במקומו בענין שאינו רואה מקומו הראשון שאכל בו, מברך על מה שאכל וחוזר ומברך על מה שרוצה לאכול, ואין הפרש בין כשנזכר כשיצא בין יצא בשוגג שכל המשנה מקומו הרי פסק אכילתו. חברים שהיו מסובין ויושבין לאכול ויצאו אם נשאר שם א' ואפי' זקן או חולה כשחוזרין לגמור הסעודה אינן צריכין לברך. והאוכל מהלך אינו מברך אלא במקום שגמר סעודתו ובנתי' ז' יתבאר דין האוכל מהלך. המפסיק בתוך סעודתו בדבר הרשות כגון ששמע רעמים ובירך ברוך שכוחו מלא עולם אינו צריך לחזור ולברך המוציא שאין זה חשוב הפסק וכ"כ הר"מ על הצריך ליצא. ויש מהגאון שמצריכין אותו לחזור ולברך כל שהניח מקומו אע"פ שיצא לדבר הרשות אא"כ הניח שם זקן או חולה. היה אוכל פת במקום א' ועם פתו בעודו אוכל הולך למקום אחר ע"ז כת' ר"ש בפ' ערבי פסחים שעל דעת קביעות ברכה ראשונה הלך ואינו מברך במקומו השני ברכה שלפניו אבל מברך אחר אכילה ברכה א' לשתיהן ע"כ. ומשמע דבמקום שני קאמר דמברך לאחר אכילה מדלא קאמר שחוזר במקום ראשון לברך, ולפ"ז בכל שנוי מקום מברך אחריהם במקום שגמר סעודתו, וההיא דרבא בר חנא שחוזר לברך במקומו כדאי' בברכות י"ל דשמא לא היה בידו פת לאכול במקום שני.
מי שאכל כזית פת שהוא מחמשת המינין בין מעומד בין מהלך יושב ומברך בהמ"ז. ודוקא מהלך בבית אבל בדרך שאכל א"צ לישב אלא אפי' במהלך יכול לברך, וכ"כ מן הגדולים ונותנין טעם לדבר מפני דודאי לא עדיפא בהמ"ז מק"ש דסגי ליה בעמידה. וכת' הר' יהונתן בפי' ההלכות דבדרך הרשות בידו לברך אפי' במהלך. ולעד"ן דאפי' בדרך צריך לישב או לעמוד בבהמ"ז משום דלא בעי כונה ויושב במקום שפסק לאכול, אבל תפי' וק"ש דבעי בהו ישוב הדעת כמו שנתבאר בשער התפילה מתפלל וקורא בדרך אפי' במהלך. ובתוס' אמרו מהלך בדרך מעומד ואין צריך לישב.
